תקשורת

אני חושבת שהבלבול הכי גדול לגבי תינוקות מפושפשים או תינוקות בלי חיתול בכלל, זאת המחשבה שמדובר בשיטהשמאלפת את התינוק לעשות פיפי כשהוא שומע צליל.

כי אנחנו רגילות לחשיבה מאוד חד צדדית, שבתחום הזה בולטת ביותר- הורה מלמד תינוק.

הורה אומר תינוק עושה וכו׳, וכבר כתבתי פה על הבלבול בין למידה לאילוף, נכון?

לגדל תינוק בלי חיתולים או מפושפש זה אומר קודם כל להקשיב לתינוק.

ללמוד את ההתנהגויות והצלילים שלו.

ללמוד לסמוך על התחושות שלנו, כי תקשורת היא לא רק מילולית.

יש לנו נטיה, כמעט לכולנו, לדבר יותר ולהקשיב פחות.

אנחנו לרוב נחכה בנימוס שמי שנמצא מולנו יסיים לדבר, אבל זה לא כי אנחנו מקשיבות.

כשיש בסביבתנו תינוק בלי חיתול, אנחנו נהיה מאוד קשובות (אולי לראשונה בחיינו).

ואם לא נהיה קשובות או לא נפרש נכון, מיד נדע, כי תינוקות לא מתאפקים לאורך זמן.

מה שמענין בעיני בהקשר הזה, זה שעד לפני לא המון שנים, זאת היתה הנורמה.

להקשיב לתינוק ולאותותיו היתה פעולה בסיסית של הורה לפחות למשך שנת החיים הראשונה.

תינוקות נולדו להורים ש(לפחות בהקשר הזה) ניסו להבין אותם ולתת מענה לצרכים הבסיסיים.

אני חוזרת על שוב כי זה קריטי בעיני- זאת היתה הנורמה.

אולי בכלל מדובר ביכולת אנושית בסיסית, שהיעלמותה מהתחום הזה פגע בה במובן רחב מאוד.