תמיד יש את הצד השני. תמיד. המציאות היא לא חד מימדית, תמיד יש כמה רבדים. ב״צריך לדעת איך לגעת 1״ כתבתי על העצות הקטנות שיכולות לעשות בלאגן גדול. כאן אני רוצה לכתוב על הצד השני.
על אמהות שלא מניקות.
אנחנו אף פעם לא יודעות את כל הסיפור. אנחנו אף פעם לא יודעות מה קרה שם. אנחנו אף פעם לא יודעות מה עדיין קורה שם.
יש אמהות שמאוד רצו ולא הצליחו. יש אמהות שעדיין מאוד רוצות. ויש אמהות שלא רצו להניק, ומרגישות שהן אמא סוג ב.
העדינות סביב הנושא הזה היא קריטית, כי לפעמים מדובר בפצע שרק הגליד, ולפעמים פצע פתוח ממש.
הענין עם רגישות ועדינות, בתוך מציאות שהיא כל כך לא רגישה ועדינה, שאנחנו הרבה פעמים לא יודעות איך עושים את זה.
מה שקורה ברוב המקרים, אנחנו פשוט נמנעים מהנושא- כאילו להתעלם ממשהו זה ביטוי לרגישות.
ומה זה יוצר? קודם כל חד צדדיות של השיח, כי על פורמולה אפשר לדבר תמיד ועם כולן, אפשר לפרסם ולחלק דגימות בבית יולדות- פה לא צריך לגלות רגישות. אבל סביב הנקה נוצרת מן הילה של יודעות ח״ן, מעגל חצי סגור, או שאת בפנים או שאת בחוץ.
אין לזה שום קשר לרגישות. אין לזה שום קשר לעדינות.
אפילו להנקה אין לזה קשר- זה הרבה יותר רחב.
כי זה רק הגיוני שכולנו נדע על לידות, נשים וגברים כאחד. אנחנו אמורות לדעת איך באנו לעולם ואיך הגוף שלנו עושה את זה. זה רק הגיוני שנדע על ווסת, נשים וגברים, כחלק מאופן פעולתו של הגוף האנושי. וזה רק הגיוני שנדע על הנקה. כולנו. לא רק נשים מניקות ולא רק נשים בכלל.
גוף הידע הבסיסי שלנו צריך להכיל בתוכו את היכולות המופלאות של הגוף שלנו. זה הבסיס.
כי כל עוד אנחנו מבלבלות בין ״רגישות״ לבין ״התעלמות״, הנקה תישאר סגורה בתוך קבוצת ה״מניקות בלבד״. היא תישאר בגדר המשהו ה״אחר״, ולא תצליח לחזור להיות הנורמה.
והנקה חייבת לחזור להיות הנורמה.
Comments