בלידה הראשונה שלי היה סיבוך פרולפס ששלח אותי ישירות לקיסרי חירום. כשסוף סוף החזירו אותי למחלקה והביאו לי את נאיה, שמנו אותה עלי וניסיתי להניק אותה. האחות שהיתה במחלקה אמרה לי ״ככה לא מניקים״. היא גם הוסיפה שאני אחרי ניתוח, שזה לא זמן להניק (קצת מוזר, כי יש פה תינוקת בת כמה שעות שחושבת אחרת), שאני אשים אותה בתינוקיה, שיביאו לה בקבוק, ושאני אלך לישון.
ככה זה התחיל.
הנקה היא ענין טריקי- מצד אחד זה הדבר הכי טבעי בעולם, ומצד שני המציאות שלנו היא כל כך לא טבעית שגם התהליכים הטבעיים ביותר עלולים להשתבש.
רובנו לא גדלנו בסביבה בה אמהות מניקות. לא ראינו איך עושים אתזה, ואנחנו לא מוקפות בדמויות של נשים שיודעות איך מניקים ואיך לא. המון נורמות של תמ״ל זלגו לתוך ההנקה, נורמות שאולי נכונות במקרה של האכלה מבקבוק, אבל יכולות להיות כל כך מזיקות להנקה. ולעצות, בעיקר בשבועות הכל כך רגישים שאחרי לידה- יש משמעות גדולה מאוד.
הנקה היא איזון עדין בין הצורך של התינוק וההיענות שלנו. תינוקות מייצרים לעצמם חלב כשהם יונקים. הם מייצרים את הכמות שהם צריכים, ולמעט מקרים יוצאי דופן- זה פשוט עובד.
כשמציעים לנו לתת מוצץ- התינוק יונק על ריק, בזמן שהוא אמור לייצר לעצמו חלב.
כשמציעים לנו לתת בקבוק- טכניקת היניקה שונה מאכילה מבקבוק, ועלולה לגרום להתחברות לא נכונה או יניקה לא יעילה.
כשמציעים לנו לשמור על מרווחי זמן קבועים של כמה שעות בין הנקות- התינוק לא יכול לייצר את כמות החלב שהוא צריך.
כשמציעים לנו להפריד בין הנקה לשינה- זה מייצר תנאים בלתי אפשריים עבור אמא מניקה. תינוקות נרדמים בהנקה, זה טריק כזה של הטבע כדי שנוכל לשרוד את התקופה הזאת ולהמשיך להתרבות. זה לא אומר שככה הם ירדמו תמיד.
הבקבוק הוא שקוף ויש עליו שנתות, ומשום מה זה נותן תחושת בטחון בלי לבדוק את הרכב הפורמולה. חלב אם מותאם בדיוק לתינוק. אבל אנחנו לא רואות אותו, וזה מערער לא מעט אמהות.
בהנקה יש אלמנט של התמסרות, של לסמוך- לסמוך על עצמנו, על הגוף שלנו, על התינוק שלנו. לסמוך על הטבע, על העולם, על התנועה הטבעית של הדברים. לסמוך על היכולת שלנו, המולדת, להקשיב פנימה.
אישה לפעמים פשוט יודעת.
Comentarios