פשוט לנשום?

זאת הנחיה פשוטה אמנם, אבל הביצוע דורש אימון.

כולנו (ובעיקר מי בינינו שסבלה או סובלת מהתקפי חרדה) מכירות את ההנחיות בסגנון- תנשמי עמוק, תוציאי אוויר לאט, תספרי שניות בשאיפה ובנשיפה וכו.

כולנו, או לפחות רובנו, יודעות שברגע האמת זה לא ממש עובד.

כשאנחנו בסטרס והמערכת הסימפטטית נכנסת לפעולה, הגוף עובר ברגע ״סידור מחדש״ של כל המערכות.

יותר דם מוזרם אל הידיים והרגליים, כדי שנוכל להילחם או לברוח.

מופרשת כמות גדולה של אדרנלין.

החלק הרציונלי במוח (הנאו קורטקס) כבר לא מי שקובע.

האדרנלין אגב הוא מי שאחראי על חלק גדול מהבעיות שנוצרות בעקבות עודף סטרס.

עם האדרנלין לכשעצמו אין כל כך בעיה, הבעיה היא שביחד איתו מגיע הקורטיזול.

והקורטיזול, הורמון הסטרס, הורג אותנו.

הוא אחראי על כל כך הרבה נזקים לכל כך הרבה מערכות בגוף.

(אז למה הוא קיים? אכתוב על זה בהמשך הסדרה).

אחד השינויים שקורים בגוף במצבי סטרס קשורים בשינויים בנשימה.

מכירות את הסצינה בסרט שמישהו מפרק פצצה ומתנשם בכבדות כאילו הוא רץ מרתון?

זה לא סתם. אנחנו צריכים הרבה יותר חמצן כי המערכת שלנו לא מבדילה בין סטרס קוגניטיבי לסטרס פיזי, היא יודעת רק שתיכף צריך להילחם או לברוח (או לקפוא, על זה בהמשך).

והענין עם הנשימה הוא, שזה יכול לעבוד גם לכיוון ההפוך.

אתן מבינות, אנחנו הרי יודעות שרוב מצבי הסטרס שלנו כיום לא כוללות טיגריס שרודף אחרינו, ולא מחייבות אותנו להילחם וגם לא לברוח.

ואם אנחנו מצליחות לנשום, לנשום רגוע, עמוק וארוך, כל המערכת מבינה שמדובר באזעקת שווא.

אז למה כתבתי בהתחלה שזה לרוב לא עובד?

כי בשביל שזה יעבוד אנחנו צריכות להתאמן על זה.

אנחנו לא יכולות ללמוד מיומנות חדשה במצבי סטרס, ואם לא התאמנו- זה פשוט לא יקרה.

למה זה ככה?

בפוסט הבא.