על ״תלות״ בפשפושים, מה זה אומר, ולמה כל כך הרבה מאיתנו מפחדות מזה.

אחת השאלות הנפוצות שאני נתקלת בהן אצל אמהות שרוצות שהתינוק יהיה בלי חיתול, היא - ומה אם הוא יפתח תלותבפשפושים? מה אם הוא יעשה רק כשלוקחים אותו?

מענין לחשוב על הצורך להתפנות בתור משהו שאנחנו תלויים בו.

אנחנו (גם) גוף. ולגוף הזה יש כל מיני צרכים. אנחנו ממלאות אחריהם בלי לחשוב על זה יותר מדי, כי ככה זה. עובדתמציאות שאין לנו ברירה אלא לקבל.

בהקשר הזה, מענין גם לחשוב על האופן בו אנחנו תופסות תינוק, ואת התפקיד שלנו כהורים.

לא היינו חושבות על הצורך של תינוק במזון כתלות שהוא מפתח- תינוק צריך לאכול והוא לא יכול לעשות זאת בעצמו. עםהזמן הוא ילמד.

ככה פשוט.

הענין עם צרכים, שגם אם לא נעשה כלום- הגוף משחרר את מה שהוא לא יכול להחזיק.

נכון שהתהליך הזה לא קורה באופן מייטבי בחודשים הראשונים, ומלווה בבכי (שאנחנו לא תמיד מבינות את הסיבהמאחוריו) ובכאבי בטן (שאף אחד לא אמר שקשורים באופן בלעדי לצורך להתפנות).

באופן מפתיע, תלות בחיתולים חד פעמיים לא מפחידה אף אחד.

מוצר שצריך לקנות על בסיס חודשי (במקרה הטוב), עשוי מחומרים לא בריאים, לא מתקלה, משבש את תהליך הלמידההטבעי של סיבה ותוצאה, והרשימה עוד ארוכה.

אבל חיתולים חד פעמיים לא מצריכים מאיתנו לעשות יותר מדי.

לקנות- להחליף- לזרוק.

תינוק בלי חיתולים דורש את הנוכחות שלנו.

את הקשב שלנו.

את הרצון ללמוד את השפה המאוד בסיסית בין אמא לתינוק, השפה שלפני השפה.

רשימת החסרונות, ארוכה ככל שתהיה, לא משתווה לכוח העצום של העדר- ככה כולם עושים.

רשימת החסרונות, ארוכה ככל שתהיה, לא משתווה לפיתוי העצום של הנוחות המיידית.

למיידיות הזאת יש מחיר. לא תמיד אנחנו מודעות אליו.

אפשר גם אחרת.