כשאנחנו ממלאות את טווח הראיה של התינוק מרגע לידתו בחפצים שאמורים לענין אותו (ספר עגלה, מובייל, קשתלעגלה…. כאילו שהמציאות לא מעניינת מספיק), אנחנו יוצרות הרגלים- ולא רק אצל התינוק.
אנחנו יוצרות הרגלים אצלנו, שהרבה פעמים ממשיכים איתנו להמשך ההורות.
ההמשך הטבעי של ההרגלים האלה הוא למלא את היום בהפעלות, סדנאות התפתחות, שעות סיפור, חוגים לגיל הרךוכמובן- המרדף אחרי התפתחות.
המרדף אחרי התפתחות שגורם לנו לקנות משטחי פעילות עם אותיות באנגלית, לקבוע סדר יום נוקשה (שלפעמים עושהאת הכל הרבה יותר קשה), ולשלוח פעוטות למסגרות כדי שההתפתחות שלהם לא תפגע (כן! יש הורים שעדיין חושביםככה).
בלי ששמנו לב, אנחנו הרבה פעמים לא נותנות לילדים, בכל גיל שהוא, פשוט להיות.
הרגל כל כך חשוב ובריא.
הרבה פעמים, תינוק שני- שלישי- רביעי מתפתחים יותר מהר. שני גורמים מאוד עוזרים להתפתחות הזאת- הם רואיםדוגמא ומנסים לחקות (את הילד הראשון), ואנחנו הרבה פחות פנויות ופשוט מניחות להם להיות ולנסות.
כשמניחים רגע לתינוק או לפעוט, קורה דבר נפלא- הם מתחילים לנסות כל מיני דברים.
עצם הניסיון הזה הוא קריטי- בחברה שרודפת באובססיביות אחרי הצלחה, הניסיונות האלה הם אולי ההזדמנות היחידהללמוד להיכשל.
אם יש משהו שכדאי לכולנו לנרמל, עבור עצמנו ועבור הילדים שלנו, זה את הכישלון- ניסינו, נכשלנו, הכל בסדר.
אפשר לנסות להניח כבר לילד הראשון.
לא למלא כל סנטימטר בגירויים.
לא למלא כל דקה בהפעלה.
לא ליצור אצלנו את ההרגלים האלה, שכל כך יפריעו לנו בהמשך.
ולהתאמן בכישלון- לתת לתינוקות לנסות ולא להצליח, ויותר חשוב- לתת לעצמנו לראות את הילדים שלנו מנסים ונכשלים.
זאת יכולת שקצת הלכה לאיבוד בהורות שלנו במערב, ואולי כדאי שניתן לה לחזור.
댓글