על שעמום #2

(לכל השואלות- זה לא הפוסט על מה כן לעשות או לא לעשות עם תינוקות וילדים. אגיע גם לשם. רגע לפני, בואו נבין טיפהיותר לעומק את התופעה עצמה 🙏🏼)

בפוסט הקודם כתבתי על איך אנחנו מלמדות ילדים שמשעמם להם, בלי לשים לב שזה מה שאנחנו מלמדות.

בואו רגע ניישיר מבט אל עצמנו, וננסה לחשוב למה אנחנו כל כך מפחדות משעמום- הרי אם לא היינו מפחדות לא היינומנסות לגונן על הילדים מפניו.

איכשהו יצא שעבור רובנו יש חלוקה מאוד ברורה ומובחנת, לפיה כל מה שהוא לא הפעלה או שעשוע- משויך לקטגוריהשל משעמם.

לפי ההבחנה הזאת, חיי היומיום שלנו הם דבר משעמם, והעניין נמצא מחוץ להם.

את ההבחנה הזאת אנחנו מעבירות הלאה.

זה חבל מכל מיני בחינות, אחת מהן היא שכשאנחנו עם תינוק/ פעוט/ ילד יש פה הזדמנות מצויינת למבט חדש לגמרי בחייהיומיום שלנו- התבוננות בהם מתוך העיניים החדשות האלה, שצמאות ללמוד כל דבר.

( אותו הדבר כשאנחנו חושבות על התפתחות ולמידה- משום מה הורגלנו לחשוב שלמידה והתפתחות לא מתרחשותבאופן טבעי, אלא שיש צורך לדחוף וליזום אותן.

אנחנו, כולנו, מתפתחות גם בתנאי ״שעמום״.

אנחנו, כולנו, לומדות גם בזמן בהייה.)

להפניית תשומת הלב יש כוח מאוד גדול.

אפשר אפילו להגיד שתשומת הלב שמופנית (או לא מופנית), היא שקובעת איך הדבר יהיה.

כשאנחנו מפנות את תשומת הלב לפעולות הפשוטות ביותר- להכין אוכל, לסדר את הבית, לעשות קניות- הן הופכות למשהואחר.

יש פה אפשרות לעשות סדר מחדש.

לראות את חיי היומיום שלנו בתור העיקר, ולא רוטינה מבאסת, רצף פעולות שנעשה על אוטומט.

אימון באומנות חיי היומיום, אם תרצו.

הפיכת היומיום לאומנות.