על שעמום

לתינוקות לא משעמם.

לפעוטות לא משעמם.

לילדים לא משעמם.

זהו בעצם, אפשר להפסיק לקרוא כאן.

שעמום הוא אחד הדברים שאנחנו מלמדות באופן אקטיבי ביותר.

עוד לפני האמירות ״משעמם לו״ כשתינוק בוכה (תינוק אף פעם, אף פעם! לא בוכה משעמום), אנחנו קונות קשת לעגלה, מובייל למיטה, ספר תמונות (בשחור לבן כמובן) עומד שאפשר לשים מסביב לתינוק, דובי מנגן, מנורה עם מקרן (כי חייביםלהקרין תמונות מתחלפות על הקירות והתקרה כדי להירדם), והכל חייב להיות צבעוני, עם אורות ומנגינה (וגם רך. אבל זהכבר נושא אחר).

מאיפה הצורך הזה למלא את כל סביבת התינוק בגירויים בלתי פוסקים שאין שום קשר ביניהם לבין מציאות חיינו, וכמובןשלא קשורים בשום צורה לצרכים של התינוק?

״כדי שיהיה לו מענין״ זאת תשובה נפוצה (וגם ״כי זה חמוד״, אבל לאמירה הזאת אין לי איך להתייחס).

זה ממשיך בכמויות הזויות של צעצועים.

כי כמובן בלי צעצועים לתינוקות, פעוטות וילדים פשוט משעמם.

זה לא נורא משנה אם קוראים להם ״צעצועי התפתחות״ או ״מעודדי זחילה״, אם הם עשויים פלסטיק או עץ (עץ יותר נחמד😉), אם זה צעצועים בגישה מונטסורית או אנטרופוסופית- הפואנטה היא שאנחנו קונות המון המון דברים שאמוריםלהבטיח שלא יהיה משעמם.

אפשר להמשיך לפרט עוד, וכל זה לפני האמירות החוזרות של הורים שלתינוק/ פעוט/ ילד משעמם.

נראה לי שהנקודה ברורה.

בהתנהלות שלנו עם תינוקות/ פעוטות וילדים יש קו מנחה מאוד ברור, לפיו יש צורך בשעשוע וגירוי מתמיד שחורג (ולא קשורבשום צורה) מהמציאות היומיומית.

הדבר היחיד שההתנהלות הזאת מולידה היא ילדים שבאמת משעמם להם.

משעמם להם כי ככה לימדו אותם, לא כי זאת נטיה טבעית של ילדים.

זה לא חייב להיות ככה.