על הקשר בין הורים עסוקים להתפתחות של ילדים

אחד הדברים הכי מייטיבים עם תינוקות, פעוטות וילדים בכל הגילאים, זה הורים שעסוקים בעניינים של עצמם.

תינוקות פעוטות וילדים לומדים מחיקוי. זאת הלמידה הבסיסית ביותר. כדי ללמוד איך מתנהלים בחברה האנושית, צריךלראות איך מתנהלת החברה האנושית- מראה שמשום מה אנחנו מנסים להסתיר.

ואני לא מדברת על דברים גרנדיוזיים.

כל הקשת הרחבה של התנהלות יומיומית- להכין אוכל, לנקות את הבית, להיפגש עם חברים (מבוגרים אחרים!), ללכתלסידורים, ואפילו פשוט להיות בבית בלי החובה למלא את הזמן הזה בתעסוקות והפעלות.

באזורנו נהוג לעשות את כל אלה בסתר, מהרגע שיש ילדים. ״להעסיק אותם במשהו״ כך לפי הז׳רגון המקצועי.

ומה ההנחות המובלעות פה?

קודם כל שתינוקות וילדים הם גורם מפריע.

זאת ההנחה הבסיסית, וכדי שנוכל לנהל חיי יומיום בסיסיים צריך להזיז אותם לאנשהו, לפחות לפרק זמן קצר.

שנית, שחיי היומיום הם דבר שאין לו קשר לתינוקות וילדים. זאת הנחה מוזרה מאוד לגדל תחתיה בני אדם קטנים, שאמורים להשתלב איכשהו בתוך היומיום הזה ממש.

שלישית ורביעית- חיי היומיום שלנו משעממים, ותינוקות וילדים הם יצורים שמשתעממים בקלות.

תינוקות לא משתעממים, אנחנו מלמדות אותם להשתעמם- באמצעות זרם בלתי פוסק של הפעלה ושעשוע, באמצעותהפחד הגדול שלנו שלילדים ישעמם, באמצעות האמירות החוזרות ש״משעמם לך״ שנהוג להשמיע ממש מגיל לידה.

(בהרחבה על השעמום בפוסט נפרד).

ומה אנחנו מלמדות תינוקות וילדים?

בדיוק את הדברים האלה- שהם לא חלק מחיי היומיום, שאין להם תפקיד ומקום בחיי הבית.

שכל ההתנהלות הזאת לא קשורה אליהם.

שזה משעמם אותם.

(זה קצת יותר עמוק מזה, אותו כנל- הרחבה בפוסט נפרד).

חברה מוזרה בנינו לנו במערב.

מצד אחד חרטנו על דגלנו דרישה לילדים עצמאיים ומרדף בלתי פוסק אחרי התפתחות ולמידה.

מצד שני אנחנו הרבה פעמים מונעות מהם את הלמידה הבסיסית מאוד- החיים עצמם.