על הנקה למרחקים 2.5

כל הרקע- בשני הפוסטים הקודמים תחת אותו שם.

לפני שנחשוב על התנהגות פעוטות סביב הנקה, בואו נסתכל רגע על ההתנהגות שלנו סביב הפעוט.

אי אפשר לנתק את הנושאים האלה אחד מהשני- תינוקות ופעוטות לומדים אותנו, הם מחקים את ההתנהגות שלנו, את התגובות שלנו.

הענין הוא, שהרבה פעמים הם מחקים בדיוק את מה שאנחנו לא רואות על עצמנו. (אפשר לכתוב ״מה שאנחנו בוחרות לא לראות״, אבל לניסוח הזה יש ניחוח של האשמה עצמית, וזה אף פעם לא היטיב עם אף אחת).

תינוקות/ פעוטות/ ילדים לא יחקו את התדמית שאנחנו מתחזקות, את הדיבור (המתאמץ לעיתים) שאימצנו כדי לדבר איתם. אם כבר, הם יחקו את איך שאנחנו מדברות עם הבנזוג. עם חברה. את התמצית של האמיתי ולא את המעטפת החיצונית.

זאת מראה שלא תמיד נעים להסתכל בה. זאת מראה שלעולם לא בודקת האם מתאים לנו להסתכל בה עכשיו. זאת מראה שמציבה עובדות, אם נרצה או לא.

אצל רובנו, משהו בפנים מתקומם כשפעוטות דורשים ״ציצי עכשיו!״.

המשהו הזה לא היה מתקומם כנראה אם הדרישה היתה לכל דבר דבר אחר- חיבוק או תפוח, צעצוע מסוים וכו׳. כשפעוטות לא מקבלים מה שהם דורשים, התסכול עולה ואיתו יכולות להגיע דמעות וצעקות. ובכל זאת לא היינו אומרות שהוא ״מכור לצעצוע״, ״נרקוחיבוק״ או ש״הגזמת עם התפוחים, הוא לגמרי אובססיבי אליהם״. למרות שהדרישה והתסכול נראים אותו הדבר.

התרבות שלנו היא כזאת ששונאת את הגוף, בזה לו ומנסה להתעלם ממנו עד כמה שאפשר.

(מצד שני יש אצלנו התעסקות אובססיבית בנראות הגוף, בחיצוניות, שהולכת ומתנתקת מהגוף הפיזי האמיתי). פעוט שהולך ומדבר אבל לא משתף פעולה עם ההסכמה החברתית- אנחנו לא מדברים על מה שקשור לגוף! - מעורר בנו אי נוחות.

זה קצת מזכיר את ״בגדי המלך״, והילד שהעיז לצעוק שאין בגדים בזמן שכולם שיתפו פעולה. ברמת המקרו, כמו גם ברמת המיקרו, ניצבת פה מולנו מראה חברתית-תרבותית, שמראה לנו מה שאנחנו לא בהכרח מעוניינות לראות. יש פה גוף, ולגוף הזה יש פונקציות גשמיות לחלוטין. למשל, ליצר אוכל.

הנקה היא אחד הדברים הטבעיים הבודדים שנשארו לנו באורח החיים הלא טבעי שלנו.

אני חושבת שהמורכבות פה נוצרת בגלל הפער הזה, בין המאוד טבעי למאוד לא טבעי. כל אמא מניקה יודעת כמה קשה לפעמים למצוא את האיזון ביניהם, וכל אמא מניקה יודעת גם שזה אפשרי. הרבה פעמים כל מה שצריך זה להניח לזה, והכל מסתדר כך מעצמו.