על הנקה למרחקים 2

כל הרקע- בפוסט הקודם עם אותו שם. עכשיו לתכלס.

חלב אם לא הופך בשום שלב ל״לא מזין״. החלב משתנה ומתאים את עצמו למי שיונק. חלב אם אחרי גיל שנתיים מספק כשליש מצריכת הקלוריות היומית, כרבע מכמות החלבון, רבע מכמות הסידן הנדרשת, 95% מהכמות הנדרשת של ויטמין סי ו100% של ויטמין איי. אפשר להמשיך ככה עוד, אבל הרעיון ברור- לפחות מבחינה תזונתית אין מה להתווכח על כך שמדובר במרכיב חשוב.

את המורכבות בהנקת פעוטות אפשר לדעתי לחלק לשני תחומים עיקריים- התנהגות הפעוט עצמו סביב ההנקה, והתנהגות הסביבה שלנו סביב ההנקה.

בואו נדבר על הסביבה רגע.

אנחנו יכולות לחזור ולהגיד שלא צריך להתייחס לסביבה, לסנן רעשי רקע, ועוד כל מיני משפטים שבסופו של דבר לא עוזרים כי הדרישה להתעלם מהסביבה היא (כמעט) בלתי אפשרית. אנחנו יצורים חברותיים - ההישרדות שלנו תלויה ביכולת הזאת, זה תבוע בנו ולא צריך להתעלם מזה.

אני חושבת שאחד הפספוסים הגדולים שלנו בתור חברה, זה הסירוב הכמעט מוחלט להסתכל על המציאות כמו שהיא. יש איזה הרגל לדרוש (מעצמנו, מהסביבה, מהילדים) להתעלם. לא להתייחס. בעיניי יש פה פספוס, כי כשאנחנו מתעלמות אנחנו יודעות שיש שם משהו אבל לא פועלות.

פעולה בהקשר הזה לא חייבת להיות החוצה, פעולה יכולה להיות פנימה.

כשהסביבה מקשה או מערערת, אחד הדברים המיטיבים לעשות הוא להפנות את המבט פנימה ולא החוצה. לרוב כשאנחנו בטוחות במה שאנחנו עושות קשה לערער אותנו. ואם משהו מערער אותנו שווה לבדוק למה.

יכול להיות שבדיקה כזאת תביא אותנו להבנה עמוקה יותר- למה זה נכון לנו. ויכול להיות שבדיקה כזאת תראה לנו שלא היינו שלמות עם זה מלכתחילה (ואז אפשר להמשיך ולשאול ״למה״, ואפשר פשוט להניח לזה). בכל מקרה- הרווח הוא כולו שלנו.

בכל מה שקשור להנקה- אנחנו מרגישות מה צריך. כמה צריך. עד מתי צריך. את התשובות האלה אנחנו יודעות בעצמות שלנו. הענין הוא, שאנחנו רגילות לא להקשיב לעצמנו. וזאת יכולת שצריך להחזיר.

על התנהגות הפעוט סביב הנקה- בפוסט הבא