מסיבה כלשהי, הטרמינולוגיה סביב תינוקות ופעוטות היא טרמינולוגיה מהעולם הנרקוטי- הם ״מכורים״, עושים להם ״גמילה״. אז אולי משם צריך להתחיל- חלב אם אינו דבר ממכר, גם חיתול לא. אין פה גמילה, ואם לא נחשוב במונחים האלה ייטב לכולם.
אם אנחנו מסתכלות על הפסקת הנקה אצל בני אדם בטבע, זה קורה בין גיל שנתיים לחמש. אבל אנחנו חיות אורח חיים כל כך אחר, וצריך לקחת את זה בחשבון.
אנחנו לא מגדלות את האוכל שלנו. אין לנו לול ודיר, כבשים ופרה, וההישרדות התזונתית שלנו נשענת בעיקר על הסופר ולא על עבודה פיזית. העבודה הפיזית מחוץ למערב היא לא חלק מחיי היומיום- היא חיי היומיום עצמם. וכשאנחנו צריכות לעבוד כדי לאכול (ולא כדי לקנות), החיים מתנהלים אחרת.
כל מי שהניקה פעוט (לא תינוק) והחליטה לסיים בהדרגתיות (והנקה הרי מסיימים רק בהדרגתיות), יודעת שהאויב מספר אחת שלך היא הספה. התישבת על הספה- את הולכת להניק עכשיו, גם אם לפני רגע הילדון שלך היה עסוק במיליון דברים אחרים. ספה היא לא חלק מאורח החיים של מי שאינה חיה במערב. רביצה על הספה היא לא חלק מהחיים של מי שצריכה לגדל לעצמה אוכל. וזאת רק דוגמא להמחשה.
לכן כשאנחנו מדברות על הנקה למרחקים בתור הדבר הטבעי ביותר, צריך לקחת בחשבון שיש פה מורכבות- ההנקה אמנם טבעית אבל אורח החיים שלנו לא.
אני חושבת שאם נסתכל על זה בצורה הזאת, חלק מההתנהגויות שנוצרות הנקה ופעוטות יהיו לנו ברורים יותר.
אנחנו לא חיות חיי כורח, לטוב ולרע. אין הרבה דברים בחיים שלנו שאי אפשר לדחות בשעה, או לעשות מחר, או לוותר עליהם. גם אנחנו המבוגרים ממשיכים לחיות תחת ״בא לי״/״לא בא לי״, ויש בזה גם טוב, וגם הרבה לא טוב.
כי ילד בן שלוש שעובד עם אמא שלו במשק הבית מאז שהוא זוכר, לא צועק ״ציצי עכשיו!״ כשצריך להכניס את העדר לדיר. ילדה בת ארבע לא יוצאת מהחדר שלה וקופצת על אמא שיושבת על הספה ודורשת לינוק, כי אין חדר ואין ספה ואמא לא יושבת עליה.
כמה שלא ננסה להתאים את חיינו לעקרון הרצף (אני מציינת דווקא אותו כי הוא פופולרי, אפשר באותה מידה לכתוב פה כל ספר אחר מהתחום)- אנחנו חיים אחרת. אנחנו חושבות אחרת. אנחנו מגדלות ילדים אחרת.
אני חושבת שחשוב לראות את זה. אני חושבת שחשוב להבין את זה.
ומהנקודה הזאת אפשר להתחיל לדבר על פעוטות והנקה - בפוסט הבא.
Commentaires