על הנקה והקרבה או למה אנחנו מאמינות למה שאומרים לנו

אני כותבת הרבה. פה ובכלל. והרבה פעמים אני נתקלת בדפוסים שחוזרים על עצמם בתחומים שונים. למשל, מישהו אמר משהו ואנחנו חוזרים אחריו, וזה נראה כאילו הדבר שנאמר הוא ידוע, ולכן גם נכון, אבל הוא ידוע ונכון כי אנחנו חוזרים עליו. על זה הוא מבוסס.

למשל, האמירה הזאת שהנקה היא הקרבה. הנקה היא הקרבה?

תינוק אמור לינוק, אמא אחרי לידה אמורה להניק.

נכון שזה לא תמיד קורה, ואיזה מזל שיש תחליפים. אבל בבסיס הביולוגי שלנו- תינוק יונק ואמא מניקה.

אולי הבלבול שלנו מתחיל בשפה, בשיבוש ההגדרות. הקרבה היא מילה חזקה. היא מחייבת את קיומו של קורבן- מי שקיומו מסתיים למען מטרה כלשהי, ולא ברמת הדימוי אלא פשוטו כמשמעו.

כשאנחנו אומרות שהנקה היא הקרבה, הקורבן בסיפור אמורות להיות אנחנו- האמהות המניקות. ואם זה הנרטיב התרבותי שלנו- חיינו הגיעו לקיצם בלידת התינוק היונק- יש לנו כאן בעיה.

כי אנחנו לא קורבן, וחיינו לא הגיעו לקיצם.

מה כן קורה בדרך כלל? שרשרת של שינויים, רובם טבעיים מאוד, רובם גם זמניים מאוד.

בצד השבע של כדור הארץ בו אנחנו חיים, יש נטיה אגואיסטית מאוד חזקה. התרבות שלנו מקדשת את זה- שילוב של מרדף אחרי כסף, מעמד, הכרה. שלושת אלו כרוכים זה בזה- הכרה נחשבת רק אם משולב בה כסף ומעמד. זאת חייבת להיות הכרה חיצונית, היא חייבת להיות משתלמת. ככה הערך שלנו נקבע.

אני חושבת שהבלבול הגדול הוא בין ״הקרבה״ ל״נתינה״. אמא, מניקה או לא, נותנת מעצמה המון. זאת לא נתינה שמתוגמלת מבחינה כלכלית או מעמדית.

זאת לא נתינה שמתוגמלת מבחוץ, אלא כל כולה מכוונת פנימה.

זה מצחיק (או עצוב) לחשוב שאם הזמן שמושקע בהנקה היה מתוגמל כלכלית, לא היינו שומעות שהנקה היא הקרבה.

אם הנקה היתה מזכה אותנו במעמד או הכרה, המילה ״הקרבה״ היתה מוחלפת ב״השקעה״.

יש היבט של השקעה בהנקה- הבריאות של התינוק ושל אמו, למשל. אבל זאת השקעה שלרוב לא נראה את תוצאותיה, כי התוצאה היא מניעה, ומה שנמנע לא רואים.

הנקה היא אחד התחומים הבולטים בהם העשיה היא לשם העשיה, ולא לשם הישג.

אולי פעם רוב תחומי החיים התנהלו ככה.

אולי מתישהו נצליח לחזור לזה.