עוד רגע על הרגע- סיפור חייו של בודהה, פוסטים בהמשכים

5.

המסורת מספרת שסידהרתא עזב את הארמון בגיל עשרים ותשע. ואז ברגע אחד החליט לזנוח את כל מה שהוא מכירולצאת לחפש תשובות.

במשך שש שנים חי חיי סגפנות ופרישות. ושוב הגיע הרגע בו החליט לזנוח גם את הדרך הזאת.

נניח ועד גיל ההתבגרות סידהרתא לא היה מודע לאורח חייו אלא פשוט חי אותם. נהיה לארג׳ים- ניתן לו עד גיל שמונהעשרה. אבל מאיזשהו שלב בבגרותו אין ספק שסידהרתא היה מודע לאורח חייו, ידיעה שהצטברה טיפה אחר טיפה עדשהפכה לגל ענקי שפרץ את הסכר.

חיי הפרישות שלו היו תחת בחינה מודעת. הבחירה בחיי תענוגות ללא סבל נעשתה עבורו. הבחירה בחיי סיגופים היתהבחירה עצמאית. ניסוי.

בסך הכל יש פה לפחות שש עשרה (מגיל 18 ועד שעזב את הארמון, ועוד שש שנות סיגופים) שנות ניסוי עצמי, בדיקה שלאורח חיים, ופעמיים בפרק זמן זה סידהרתא שינה לחלוטין את חייו.

מהלך כזה, של התבוננות במציאות חיינו ולהחליט שזה לא עובד יותר הוא מהלך אמיץ.

משום מה, בתפיסה שהתרגלנו אליה, אנחנו אמורות לדעת מה מענין אותנו אי שם בתחילת גיל 20, ולהישאר באותו תחוםענין פחות או יותר כל ימי חיינו. הרבה פעמים כשהשינוי מגיע, אנחנו קוראים לו ״משבר״, מילה עם קונוטציה לא משהו וחבל.

יש את הרגע שבו השינוי נוצר.

ברמת התחושה, מחשבה, רעיון.

ויש את הרגע של ההחלטה להאמין בו, בשינוי.

לסמוך עליו שהוא אמיתי.

שהוא נולד מתוך צורך ולא גחמה.

המסורת מספרת על פעמיים בהם זנח סידהרתה את דרך חייו בגלל הדימוי לדרך האמצע- הדרך שהיא ״לא זה ולא זה״אבל היא ״גם זה וגם זה״.

חייו עד לאותו הרגע לא היו ״בזבוז זמן״ כמו שאנחנו אוהבים להגיד, אולי כי לא היתה מטרה לדרך- סידהרתה לא יצאבמטרה להתעורר (או ״להגיע להארה״ כמו שאנחנו בטעות אומרים), הדרך היתה טיול והובילה את עצמה. היו שם שאלותשהובילו לעוד שאלות.

שנים אחר כך, סביב השאלות האלה ניסחו את התשובות.

סביב המסע שלו ניטוו (מלשון טוויה) רעיונות.

ואת החוויות שלו הפכו למטרה.

כמה שאנחנו אוהבות להציב מטרות.

ולפעמים זה מייטיב.

ולפעמים זה לא.

ככה זה.