סימונים ולמה לא חייבים להצמד אליהם

מה זה סימונים?

תינוקות מגיל לידה נותנים סימן כשהם צריכים להתפנות. זה יכול להיות בכי מסוים, תנועת גוף, יישור רגליים, תנועותשפתיים ועוד- יש סימונים נפוצים ויש סימונים יחודיים לתינוק שלך.

הגישה הנפוצה (עד כמה שאפשר לדבר על משהו נפוץ בהקשר הזה 😉) מציעה להתבונן בתינוק וללמוד את הסימוניםשלו.

הבהרה- אין לי שום דבר נגד הגישה הזאת. זה לא שיח של בעד ונגד.

בעיניי לא חייבים להצמד לגישה הזאת של התבוננות וסימונים.  אם את לא מצליחה לזהות סימונים, אם את לא מבינה איךומתי פשוט יושבים ומתבוננים, אם מדובר בילד שני או שלישי או רביעי ואת פשוט לא מצליחה להיות מספיק ״על זה״- יש גםדרכים אחרות.

כמעט כל אמא מפשפשת יכול להעיד על התופעה המוזרה וההגיונית, בה המחשבה ״פיפי״ עוברת לך בראש, וכמהשניות אחרי התינוק עושה פיפי.

זה מוזר, כי תופעות כאלה הן לא חלק מהשיח היומיומי שלנו.

זה הגיוני, כי היכולת שלנו לתפוס מציאות לא באמת מסתכמת בחמישה-שישה חושים.

הרבה פעמים אנחנו פשוט יודעות.

בחודשים אחרי לידה היכולת לחשוב באופן רציונלי יורדת, והיכולת האחרת לדעת- זאת שלא עוברת דרך ניתוח רציונלי שלהמציאות- עולה מאוד.

הענין הוא, שאנחנו הרבה פעמים רגילות לבטל אותה. רובנו גדלנו על ״נדמה לך״ ו״את מדמיינת״, ברמה כזאת שהרבהפעמים אנחנו כבר אומרות את זה לעצמנו.

זה לא יכול להיות. סתם נדמה לי.

אם קראת עד פה ואת מזהה את האמירות האלה אצלך, בבקשה בבקשה תקשיבי לקולות האלה.

את לא מדמיינת ולא סתם ולא נדמה לך.

זאת יכולת שקיימת אצלנו, גם אם היא נדחקה לשולי המציאות תחת שלטון הרציונל.

זאת יכולת שאפשר וכדאי לחזור להתאמן עליה.

וזה לא משנה, בהקשר הזה, אם הילד שלך עם חיתול או בלי.