מה אפשר ללמוד מאלזה - אחרון

הרוגע מהפוסט הקודם הוא מה שאלזה אמורה להרגיש. המצב האופטימלי שבו היא אמורה לשהות כל הזמן. כמובן שזה בלתי אפשרי. כשזה כתוב ככה, זה באמת נראה בלתי אפשרי.

אבל הדרישה הזאת קיימת, כל הזמן. אנחנו אמנם לא מצמצמות את זה לרוב לתחושה אחד בלבד, אבל אנחנו בהחלט מדירות חלק נכבד מקשת התחושות והרגשות- הם לא רצויים וצריך ״לעשות איתם משהו״.

ואצל הילדים? שם נפתחת תיבת פנדורה שלמה. איזה מאמצים אנחנו מוכנות להשקיע כדי לא לראות את ״הצד האפל״ של קשת הרגשות אצל ילדים. כאילו אם רק נעשה הכל נכון, נגדל ילדים שלא יודעים כעס מהו, לא מכירים קנאה, או תסכול, לא מתביישים אף פעם ותמיד יודעים להגיד בצורה מדויקת מה בדיוק הם רוצים.

ואיך אנחנו עושות את זה? לרוב זה כרוך בהמון, (המון!) מלל. כל דבר צריך להיות מתווך ומתומלל, כאילו שדיבור זאת הדרך היחידה לתקשר. כאילו שאם לא נסביר לילד בדיוק בדיוק מה הוא מרגיש כרגע- הוא לא ידע זאת לעולם.

זה לא מפתיע שזאת הגישה המקובלת כרגע- ההורים של רובנו גדלו תחת הגישה ההפוכה שבה לא היה מקום לאף אחד מהדברים האלה. ובדרך כלל סופה של גישה היא גישה המנוגדת לה.

הענין הוא, שהערך המוחלט של חמש ושל מינוס חמש- הוא חמש (ערך מוחלט הוא המרחק מהאפס). בסופו של דבר, גישות מנוגדות מביאות לתוצאות דומות.

כשאלזה בורחת להרים היא מתחילה לשחק עם היכולות שלה. משחק מוצלח הוא למידה אופטימלית- אין את הפחד מכישלון או שאיפה להצלחה, אין מטרה שצריך להשיג, לא צריך להספיק שום דבר. (כמובן שבתרבות שלנו קלקלנו גם את זה, רוב המשקים מאוד מובנים, יש בהם סדר, היררכיה, מטרה, מנצחים ומפסידים. זה לא משחק, זאת הכשרה לעולם העבודה המערבי).

בהגויות הודו העולם הוא ליִלה- משחק האלים. לא מערכת של שכר ועונש, לא מערכת של תכנון תבוני, לא מרוץ עכברים של צבירת הון. משחק. האלים משחקים וזה מה שיוצא. (המשחק הזה לא סובב סביב האדם. אנחנו לא כלים במשחק האלים. יותר כמו תוצרי לוואי). כנראה שהיה לנו הרבה הרבה יותר קל לגדל ילדים, תינוקות ואת עצמנו, אם העולם שלנו היה יותר עולם של משחק ופחות עולם של פחד.

וקשת הרגשות שלנו? אולי לא חייבים כל כך לפחד ממנה. אולי זה בסדר שיהיה גם לא נעים. לפני שרצים ״לעשות עם זה משהו״, אפשר קודם להכיר את ״זה״. אולי לא יצא לנו מזה איש שלג מדבר, או ארמון קרח, אבל אולי נצליח להירגע עם הדברים כמו שהם, לפחות טיפה.