מה אפשר ללמוד מאלזה או על הרוגע לבדו

אחת הנקודות המעניינות בעיני היא שהמשימה העיקרית של אלזה היא להישאר רגועה. למה? כי ככה מלמדים אותה- כשהיא רגועה היא יכולה לשלוט בכוחות שלה. כשהיא לא רגועה, הכוחות שלה יכולים לשלוט בה.

משימה קשה, להישאר רגועה. ולהישאר רגועה ״כדי שלא..״ - זאת משימה בלתי אפשרית.

למה? כי עצם הניסוח מקפל בתוכו איום. אם לא תהיי רגועה אז… ואיום הוא אף פעם לא דבר מרגיע.

אבל האם רוגע הוא באמת מה שנדרש? אנחנו הרבה פעמים קוראות לדברים בשמות לא נכונים. זה גורם להגדרות שלנו להיות לא נכונות.

הרבה פעמים אנחנו מבלבלות ״רוגע״ ו״שליטה״.

שליטה עצמית היא בדרך כלל מצב מתוח מאוד, של הדחקה, של החזקה, של ריכוז מאוד מאוד גבוה. מבחוץ הם אולי נראים דומה. מבפנים- לא.

ויש את הציווי האבסורדי הזה, ״תירגעי!״. כאילו מישהי בעולם יכולה לעבור למצב רגוע כי אמרו לה. כולנו שמענו את זה בילדות- מהגננת, או המורה, או ההורים. כולנו קיבלנו הוראה כזאת. רובנו משתמשות בציווי הזה- אומרות אותו לעצמנו, לבני הזוג שלנו, לילדים שלנו.

״תירגעי!״ הפכה למילה נרדפת ל״תפסיקי!״, והשתרשה שם עמוק.

ומה למדנו בעצם? למדנו להראות רוגע. להפסיק את מה שעשינו - אם זה לצחוק, לצעוק, לדבר, לקפוץ - ולעשות הצגה של רוגע. למדנו שהרוגע הוא כלפי חוץ - בלי שנדע, התאמננו על זה רוב הילדות והנערוּת. למדנו שלהיות רגועות אומר להחזיק חזק את הכל בפנים.

ומה לא למדנו? לא למדנו איך להוביל את עצמנו למצב של רוגע. לא למדנו על מה שהוביל אותנו להיות לא רגועות, הרי אי שקט הוא לא סיבת עצמו. לא למדנו להכיר את עצמנו במצב של רוגע. מה זה רוגע בכלל.

אלזה, שלא כמונו, לא יכולה להראות רוגע. היא לא יכולה להעמיד פנים כי הכוחות שלה מראים את מה שקורה בפנים. הפנים והחוץ חייבים להיות זהים- היא חייבת להיות רגועה באמת כדי שזה יעבוד.

ומה זה רוגע בכלל? עוד תחושה, אחת מתוך רבות. אולי קצת נעימה יותר. אולי קצת יותר מיטיבה. ובגלל שהיא נעימה ולא מאיימת, אולי היא מקום טוב להתחיל בו כדי להכיר את עצמנו. לבדוק את ההגדרות שלנו. לבדוק את המילים שלנו. ולהתאמן בלהיות כמו אלזה- זאת שלא יכולה לשקר ולהעמיד פנים, וחייבת לעשות סדר בפנים כדי שיהיה סדר בחוץ.