מה אפשר ללמוד מאלזה או מה קורה כשאנחנו נבהלות

פעם היה לי זמן והייתי רואה סרטים של גדולים, היום אני בעיקר במצויירים. אין לנו טלוויזיה כבר שנים ואם רוצים לראות סרט אני משתדלת להפוך את זה לאירוע חגיגי- כולנו יושבים ביחד, בוחרים סרט, רואים אותו ביחד ואחרי זה מדברים עליו. אז ברור שפרוזן הוא אחד הסרטים הנצפים, ואלזה היא כוכבת הבית.

אני מאוד אוהבת את הסרט הזה. קודם כל כי הז׳אנר הזה של לקחת את הדמות ה״רעה״ מאגדות קלאסיות ולהראות את הסיפור מהצד שלה (מליפיסנט למשל, אלזה למשל) נהדר בעיניי. מעבר לזה אני חושבת שזה סרט מצוין להורות, דווקא בגלל שההורים של אלזה עשו עבודה גרועה כל כך.

הסיפור של אלזה הוא מתכון מנצח ל״כך תשברו לילד את הבטחון בעצמו ובעולם בשלושה שלבים פשוטים״. אלזה לומדת שמשהו בה לא בסדר, שעליה להסתיר את מי שהיא, שכל מצב רגשי שהוא לא ״רוגע״ צריך להדחיק.

אפשר להבין את ההורים של אלזה. הם נבהלו. ילדים יכולים להיות דבר מבהיל מאוד, עם או בלי יכולות הקפאה בלתי נשלטות.

הענין עם בהלה - היא אף פעם לא מולידה החלטות טובות. אולי כי האינסטינקט ההישרדותי שטבוע לנו בעצמות דורש התנהגות ספציפית במצב הזה- לעשות הכל כדי להימנע מגורם הבהלה.

אבל בחיי היומיום שלנו, הבהלה היא אף פעם (או כמעט אף פעם) לא חיית טרף באפלת היער, כמו שהאינסטינקט ההישרדותי חושב. באופן פרדוקסלי, הבהלה כמעט תמיד מופנית לעצמנו- אנחנו הגורם שאנחנו מנסים להימנע ממנו.

מנקודת המוצא הזאת, ההורים של אלזה פעלו באופן היחיד שאפשר לפעול- למנוע בכל מחיר את גורם הבהלה. גם אלזה פעלה באופן היחידי שאפשר לפעול- למנוע בכל מחיר את עצמה מעצמה. כמו במקרה של פרנויה- רצף הפעולות הגיוני, הנחת המוצא שגויה.

ומה עם אנה? אנה היא דימוי טוב לגישה ההקשרותית. היא מחפשת את הדרך להגיע לאלזה, היא רואה אותה ולא את ההתנהגות שלה, ולא לוקחת שום דבר באופן אישי. היא לא מנסה להניע את אלזה לפעולה מכוונת, לא מפעילה שום מניפולציה, רק דואגת שאלזה כל הזמן תדע שהיא שם. היא בעצם עשתה את העבודה שההורים שלהן נכשלו בה כל כך טוב- היא סמכה על אלזה.

כמה מעט צריך לפעמים.