הקטע החברתי

כל מי שהילדים שלה לא בגן יודעת שהשאלה הכי נפוצה בגילאים האלה היא לגבי ״הקטע החברתי״-

ילדים חייבים להיות עם ילדים אחרים.

איך היא תפגוש ילדים אחרים.

איך יהיו לה חברים.

איך הוא ידע איך להיות עם בני גילו.

בואו נעשה רגע סדר, כי הגילאים מאוד חשובים פה- בשנה/ שנה וחצי/ שנתיים הראשונות, לתינוקות אין שום צורךלהיות בחברת בני גילם.

זה לא אומר שהם לא יהנו מחברת תינוקות אחרים.

זה רק אומר שזה לא צורך מהותי- זה לא מאוד משנה אם הם נמצאים בחברת בני גילם או בחברת מבוגרים או בחברתההורים שלהם.

בלי לזלזל בחשיבותם של מפגשים חברתיים, בטח בגילאי שלוש והלאה (וזה בהחלט מאוד חשוב), אנחנו קצתבאובססיה על הקטע החברתי.

יש ילדים שאוהבים מאוד חברה.

יש ילדים שהלבד הוא צורך בשבילם לא פחות מחברה.

יש תקופות שזה ככה ויש תקופות שזה אחרת.

הענין הוא שדירגנו את הקטע החברתי כל כך כל כך גבוה ברשימת הדרישות, שחריגות- ולו הקטנות ביותר, נתפסותכבעיה.

זה נושא שאמור להיות מאוד נגיש לנו- גם בינינו יש מי שאוהבים חברה ומי שצריכים להיות לבד. יש מי שמרגישים נוחיותר מוקפים באנשים ויש מי שזה מעמיס עליה.

ובעיקר בעיקר- זה מצב משתנה. כמו כל דבר אחר.

לפעמים ככה, לפעמים אחרת.

יש כל מיני תקופות, כל אחת מהן היא בסדר.

(ובמקום שזה יהיה מאוד נגיש, פשוט ומובן, משום מה קנינו את הרעיון שתינוקות וילדים צריכים לרצות להיות מוקפיםבתינוקות וילדים כל הזמן, להתחבר עם כווווולם, לשמוח בנוכחותו של כל אדם.

ואם חלילה התינוק בוכה כשהדודה מתקרבת, אם הילד רוצה לשחק לבד- כנראה שמשהו לא בסדר.

לפעמים אנחנו מאמינות לזה.)

אל תבינו אותי לא נכון- הימנעות מחברה אצל ילדים יכולה להעיד על משהו.

אבל היא לא בהכרח מעידה על משהו.

והרבה פעמים מדובר בכלל בסימפטום ולא בבעיה עצמה, אם קיימת כזאת.

החשיבה הדיכוטומית שמעמידה גן מול הסתגרות בבית בין ארבע קירות, רחוקה מאוד מלתאר מציאות רלוונטית.

הבעיה שבגלל שהדיכוטומיה הזאת היא הנורמה- אנחנו הרבה פעמים הופכות אותה למציאות:

אנחנו לפעמים לא מודעות לאפשרות לבנות לעצמנו את המציאות שהיינו רוצות, גם בתוך ההורות.

גן הוא לא האפשרות היחידה לאינטראקציות חברתיות, בטח ובטח לא בגילאים הקטנים.

בפוסט המשך- נפרק קצת את רעיון הקטע החברתי, ומה קורה איתו בגנים.