סיפור חייו של בודהה ולמה הוא רלוונטי גם היום.
1.
בודהה נולד בתור נסיך בשם סידהרתא גואטמה. האסטרולוג שהוזמן לבדוק אותו עם לידתו ניבא שני נתיבים אפשריים: התינוק הזה יגדל להיות מלך גדול או מורה גדול (״מורה״ זה התרגום הנפוץ. בטקסטים המקוריים משתמשים במונח״צ׳קרוורטה״, מסובב/מניע הגלגל).
אביו המלך, כדרכם של מלכים, רצה שבנו יהפוך למלך, ופעל על פי המרשם של האסטרולוג- כדי שסידהרתא יגדל להיותמלך אסור שיראה חולי, זקנה ומוות.
כך קרה שסידהרתא גדל סגור בארמון, וכך קרה שבהמשך חייו ברח משם, ראה חולי, ראה זיקנה, ראה מוות, ועל פי הסיפורשלושת אלו הם שדחפו אותו ללכת ולחקור את המציאות, להתעורר, ולהפוך למורה גדול וללמד את תורתו.
אבל למה דווקא האיסור הזה? למה החולי הזקנה והמוות משחקים פה את תפקיד ״עץ הדעת״, למה דווקא זאת הידיעהשמשנה את כללי המשחק של החיים?
החולי הזקנה והמוות כמעט שאינם נוכחים בחיינו במערב. אנחנו יודעים שאלו דברים שקיימים, אבל הם לא חלק מחייהיומיום שלנו- החולי סגור בבתי החולים, הזיקנה בבתי האבות, והמוות… גם הוא בבתי החולים. פחות ופחות אנשים זוכיםלמות בביתם.
הילדים שלנו לא רואים את הדברים האלה. זאת אומרת, ברור שהם רואים אותם, אבל אנחנו מנסים שלא.
לא לחשוף אותם מוקדם מדי, לא לבאס אותם עם עובדות החיים.
הרי אנחנו בעצמנו לא בדיוק משלימים עם העובדה שכל דבר נגמר מתישהו, ואיך אפשר לתווך משהו שאנחנו בעצמנו לאמבינים?
יכול להיות שהחולי, הזקנה והמוות מסמלים את הצד הפחות נעים של החיים. הצד הזה שאנחנו לא מוכנים לקבל, ועושיםמניפולציות אדירות כדי להימנע ממנו. כמו שמבטיחות סדנאות הרוח למיניהן, תחת כותרות המבטיחות אושר תמידי.
תורתו של הבודהה, ברמת העומק שלה, לא מבטיחה אושר תמידי, ולא מבטיחה אושר בכלל.
תורתו של הבודהה מציעה להתבונן במציאות.
כל דבר נגמר מתישהו. לשום דבר אין קיום מתמיד וקבוע.
זאת אולי עובדת המציאות המרכזית של תורת הבודהה. זאת אולי עובדת המציאות המרכזית שחסרה לנו, כדי שנוכללהתחיל להשלים עם חיינו.
זאת אולי עובדת המציאות שהכי חסרה כשאנחנו מלמדים את ילדנו.
כי אף אחד לא רוצה לדבר עם הילדים שלו על המוות. זה קשה, זה מפחיד, וזה נראה מיותר.
אבל המוות קיים, כמו הזקנה והחולי. וילדים אוהבים לשאול ולחקור.
והרבה פעמים, יותר מדי פעמים, אנחנו מתפתים להחליף את דג הזהב בדג חדש, לספר שהחתולה הלכה לבית הבראה, להמציא מקומות בהם ממשיכים לחיות- כל מה שאפשר רק לא להתמודד עם זה שכל דבר, מתישהו, נגמר.
והילדים? הם יודעים שאנחנו מרמים אותם. הידיעה היא לא בהכרח מיידית, אבל היא מגיעה בשלב זה או אחר. במקוםשעובדת מציאות פשוטה זו תקלט בתהליך הכי פשוט והכי בסיסי של למידת המציאות, הפכנו אותה לסוד.
יש חולי. יש זיקנה. יש מוות.
כל הבוטוקס, כל הפילטרים, כל התרופות והכדורים שבעולם לא יצליחו לשנות את זה.
אולי במקום לעבוד כל כך קשה בלהסתיר אותם, מגיע לנו- לילדים שהיינו ולמבוגרים שנהיינו- שנעזור אומץ ונתבונןבמציאות. שנספר לעצמנו סיפור אחר, סיפור שבו אין דבר המתמיד בקיומו.
שכל דבר נגמר מתישהו.
שזאת המציאות והיא טובה גם ככה.
אולי זאת נקודה טובה להתחיל בה.
ואולי ככה נוכל לתווך לילדים שלנו את המציאות באופן הרבה יותר הגיוני.
כל דבר נגמר מתישהו.
ככה זה.
Comments