המעבר לסיר

יש המון שאלות סביב המעבר הזה, כנראה שהיה לכולנו הרבה יותר קל להמשיך לחיות בטבע ולעשות פיפי בכריעה, אבל זה לא המצב, אז בואו נהיה פרקטיות עם מה שיש.

רגע על סירים- קשה מאוד למצוא סיר טוב.

תאמינו לי, חיפשתי.

רוב הסירים שטוחים, ולא נוח לשבת עליהם.

סיר אמור לדמות תנוחת כריעה, עם ברכיים מורמות מעל גובה הישבן.

התהליך יכול להיות מוצלח לגמרי גם עם סיר לא מוצלח.

אם יש בבית אחים קטנים- אל תמהרו להעביר אותם לאסלה. הם יכולים להיות דוגמני סיר מצויינים, והקטנים באופןטבעי לומדים מהגדולים.

בגלל שאנחנו (לפחות רובנו) לא עושות פיפי בסיר, חסר לפעמים האלמנט של החיקוי.

תינוקות שרואים את ההורים שלהם עושים פיפי באסלה, יקשרו יותר מהר בין הסיר לבין מה שעושים איתו.

כמו בהרבה דברים שקשורים לתינוקות, אנחנו הרבה פעמים עושות מזה ענין יותר גדול ממה שהוא עבורם.

אבל כשאנחנו עושות ממשהו ענין גדול- אנחנו מלמדות אותם שזה ענין גדול.

לעשות פיפי בסיר זה אקט של עצמאות, וכמו באקטים אחרים של עצמאות- הפעמים הראשונות לפעמים מכווצות, מרגשות או מבהילות.

אלו מצבים שמקשים על ההרפיה הדרושה כדי לשחרר.

זה בסדר.

זה לא כי עשית משהו לא נכון.

כשאנחנו עושות משהו שונה מהמקובל, זה יכול להיות קשה.

אנחנו לא תמיד יודעות איך זה נראה.

לא תמיד יש לנו אינדיקציה חיצונית לכך שהכל בסדר.

אנחנו נוטות להיבהל יותר בקלות.

תינוקות לפעמים בוכים בפעם הראשונה על הסיר.

התפקיד שלנו הוא לעזור להם, ולא להיבהל ביחד איתם.

יש פה איזון עדין בין לא להיבהל ביחד עם התינוק ובין לא ליצור סיטואציה מלחיצה של ציפייה.

(האיזון הזה נכון גם לגבי סיטואציות הוריות אחרות).