ההבדל בין תינוק מפשפש ראשון לתינוק מפושפש שלישי

ההבדל העיקרי בעיני בין התינוקת הראשונה שהיתה לי וגדלה בלי חיתול לבין השלישי, הוא ברמת הרוגע שלי מולהענין.

וזה הבדל עצום.

זה לא שהייתי מתרגשת מפספוסים מבחינת לנגב פיפי, אבל בהחלט הייתי מתבאסת על עצמי שפספסתי- הרי ידעתישהיה לה פיפי. אולי לא הייתי קשובה מספיק. איך זה שלא שמתי לב.

זה לא שהרגשתי שאני לא יודעת מה אני עושה, אבל בהחלט לא ידעתי לסמוך על עצמי.

אני כותבת על זה שוב ושוב, וחוזרת על זה עבור כל אמא שאני מגיעה אליה- אם המחשבה ״פיפי״ עברה לך בראש, יש להפיפי. זה לא נדמה לך.

אנחנו באמת מרגישות את התינוקות שלנו, פשוט לא סומכות על עצמנו שמה שאנחנו מרגישות זה באמת.

זה לא שהצבתי לנגד עיני מטרה, אבל בהחלט רציתי לחוות התקדמות.

בסקאלה שבין ״צריך לקחת תינוק בן חודש כל רבע שעה לפיפי״ ועד ״הולכים להתפנות עצמאית״ יש המון חזרות אחורה, המון קפיצות קדימה, המון הפסקות.

ההתקדמות היא ספירלית, לא לינארית.

כשהתחלתי להתייחס גם לחזרות אחורה כחלק מההתקדמות- נהיה מאוד קל.

זה לא שחיפשתי ממי ללמוד, אבל בהחלט לא הבנתי את החופש שגלום בללמוד בכוחות עצמי.

זה קשה, מאוד קשה לפעמים, שכולנו בעצם ״דור ראשון״ של אמהות- אין לנו מסורת של הורות שאנחנו נכנסות לתוכה, אלאכל פעם לומדים את הרוב מחדש.

אבל יש בזה גם יתרונות, ויש לנו גישה לכמות עצומה של מידע- אנחנו יכולות לנסוע לכל מקום כמעט, אנחנו יכולות לדבר(או לפחות להתכתב) עם כל אדם כמעט, אנחנו יכולות לא רק להרכיב את הפאזל אלא גם לבחור מאיזה חתיכות.

כשאנחנו עושות דברים ברוגע, הם קורים אחרת.

לפעמים זה עד כדי כך פשוט.