אנחנו נולדים עם מודעות לצרכים

אנחנו נולדים עם מודעות לצרכים שלנו.

כשחושבים על זה, זה די הגיוני- פונקציה כל כך חשובה של הגוף, שלא לומר כל כך מורגשת, זה רק הגיוני שנהיה מודעיםלזה שקורה פה משהו.

כשאנחנו סוגרות הכל בחיתול אנחנו לא יודעות מה קורה שם.

אם מדובר בחיתול בד- לפחות נרגיש (אנחנו והתינוק) את הרטיבות והחום, סיבה ותוצאה, הרגשתי משהו בגוף ועכשיו רטובפה.

אם מדובר בטיטול חד פעמי, גם את זה לא נרגיש, אנחנו לא נדע מתי התינוק עשה פיפי וכמה, והתינוק לומד שלתחושתהגוף הזאת אין תוצאה.

תינוקות הם מכונות למידה, בשנת חיינו הראשונה אנחנו לומדים יותר משנלמד בשאר חיינו.

אם בשאר חיינו (החל מגיל מסוים) אנחנו יכולים לבחור מה ללמוד, הרי שבתור תינוקות אנחנו לומדים את מה שיש.

ומה שיש זה מה שאנחנו, בתור הורים, מלמדים- במודע או שלא במודע.

כשאנחנו מתעלמות מהצרכים של התינוק, אנחנו מלמדות תינוק להתעלם מהצרכים שלו.

אנחנו מלמדות אותו, באופן עיקש ועקבי (כמו שרק מה שלא שמים לב אליו יכול להיות עיקש ועקבי) להתעלם מתחושתהגוף.

כמובן שיגיע גיל מסוים שבו נתחיל ללמד את היכולת הזאת מחדש- פתאום נפנה משאבים וזמן כדי ללמד את הפעוטשבעצם כן קרה כאן משהו ושהוא חייב חייב חייב (!!!) לשים לב למה שקרה כאן.

ההבנה שעד עכשיו לימדנו את ההיפך המוחלט מזה יכולה להביא איתה איזשהי הקלה- הקלה שבלקיחת אחריות והבנה טובה יותר של התהליך שבעצם קורה כאן.